עומד בגשם ומסתכל על הרגליים שלי. הגשם יורד לסירוגין כבר שלושה שבועות. גשם חם. אני מסתתר מתחת לפטרייה גדולה. פעם, גר כאן הזחל, עכשיו המקום ריק. יש כאן שאריות של ימים שהיו, ימים גרועים יותר אבל רומנטיים יותר. לכאורה הכול היום טוב יותר ואם זאת אי אפשר שלא להרגיש מועקה. אנשים יותר שבעי רצון מהמצב, אבל מעטים הם המאושרים. וכן, זה תקף גם לכל היצורים של ארץ הפלאות. נותר לי לחכות עד שהגשם ייגמר, או לפחות ייחלש. כובען אמר שהוא יבוא עם מחסה אבל הוא נעלם לפני שעות ואני ויתרתי על לחכות לו. למרות שאני תקוע במקום ולא הולך לשום מקום, אני לא מחכה. כשיבוא וישאל אותי חיכית לי? אני אענה שלא. למה לצפות שמישהו יבוא כשאפשר לחשוב שהוא מת ואז להיות מופתע כשהוא חוזר מהמתים. חתול הצ'שר לימד אותי את השיעור הזה. תמיד לקבל את הרע מכול וכך תמיד אהיה מופתע לטובה. אז בינתיים אני בוכה על מותו של חברי הטוב הכובען, עד לרגע המיוחל שהוא יחזור. 

היתושים פה מחסלים אותי. הרגליים שלי נראות כמו שדה קרב. אני נלחם בהם בשיניים. הכובען אמר לי שכדאי לי להתרגל כי לא כדאי לי לעצבן את השד. 'איזה שד?' שאלתי.

'השד שמייצר יתושים. אה, נכון, לפעמים אני שוכח שאתה מ"השפויים".' 'אני לא מהשפויים.' צעקתי עליו. 'על איזה שד אתה מדבר?'

במדבר הכחול יש מערה שם גר שד לא גדול לא קטן וגם לא בטוח שד. אין לו ממש שם אז האחרון שראה אותו אמר שהוא מזכיר מעט שד. יום אחד חתול הצ'שר עבד עליו וכלא אותו שם. האמת בלי סיבה מיוחדת. סתם משעמום. השד הזה כעס מאוד, לא משנה כמה ניסה להבין לא הצליח למצוא סיבה למה חתול הצ'שר כלא אותו. וסתם שעמום לא התקבל כסיבה מספיק טובה. לאט לאט נוצרה לשד הזה אש בבטן, העשן  התחילה לצאת לו מהנחיריים. היתושים נולדים מהעשן הזה והשד שולח אותם למצוץ את דמם של כל האנשים. כששאלו אותו למה, אמר סתם משעמום.'

'אני חשבתי שיתושים נולדים במים.' אמרתי.

'סתם אמונה טפלה,' אמר לי הכובען. 'הסיפור עם השם יותר מעניין.'

'מה זאת אומרת מעניין? השאלה מה נכון.'

'זאת לא השאלה. השאלה המעניינת היא מה הכי מעניין, תמיד להאמין במה שמעניין לא במה שנכון. וחוץ מזה יתוש שנולד במים, נו, באמת, איך הוא לא נחנק.'

לא התווכחתי. מה שלפתע סקרן אותי הייתה מחשבה אחרת לגמרי. 'תגיד, שאלתי, בן כמה צ'ש?' (צ'ש זה השם של חתול הצ'שר) הכובען הסתכל עלי במבט ריק.

'הוא בן כמה שאתה צריך שהוא יהיה.'

גם עם זה לא התווכחתי. בכלל להתווכח עם הכובען זה כמו להתווכח עם... הכובען. 

אני גר במלון הדולפין. כן, אותו מלון מהסיפור של הרוקי מורקמי. לא, זה לא בסאפורו. מורקמי הוא אחד המגשרים פה בארץ הפלאות. הוא אחד הראשונים שעבר לכאן ובכך נטע אומץ בהרבה אחרים שפחדו. הוא טוען שיותר נעים לרוץ כאן. אני מקווה לפגוש אותו באחד הימים. בארץ הפלאות מאוד מכבדים אותו. אני חושב שהיו נותנים לו להיות ראש ממשלה לו מישהו היה צריך למשול כאן לפי הקריטריונים של ארץ ה"שפויים". מצד שני אני משוכנע שמורקמי היה מסרב להצעה.
מלון הדולפין נבנה לפי תיאורו של מורקמי בספר. אף אחד לא טרח לבדוק אם קיים כזה מלון במציאות. אה, חשוב לציין הם בנו את הגרסה הראשונה של המלון, זה מהספר עם הכבשה לא מהספר השני. יש לי חדר קטן שם ושילמתי מראש לשנה. למזלי, למרות חוסר יכולתי להסתדר בעולם השפויים נפשית, הצלחתי להיות חכם ולחסוך מספיק כסף כדי לחיות. יש לי חדר קטן ומרווח. מיטה, שולחן כתיבה, מעטפות, מנורה, צמח קיר מטפס שאחראי על ניקיון החלונות ועל סידור המיטה. הוא מתעורר כשאני לא שם כדי לעשות את המטלות שלו. הוא ניזון מחוסר סדר. התנועה להחזיר את הכל לקדמותו היא סיבת קיומו. הצמח הזה מאוד נפוץ פה. מישהו פעם ניסה לשווק אותו בארץ השפויים אבל המעבר בבור הרג אותם. חוסר הכלכליות בצמחים מתים הוביל את המשווקים לרדת מהרעיון. לגבי מזג האוויר בארץ הפלאות - הוא משתנה ביחס למקום ולרגשות. כך שהכול ניתן לשליטה. מזג האוויר פה לא מורגש בחוץ אלא בפנים. מתייחסים לטמפרטורה כאל אחד החושים.   חוש הטמפרטורה. לפי זה מחליטים מה ללבוש. לצורך העניין אם מצב הרוח שלי לא משהו ויש לי צורך לריב עם מישהו אני לוקח איתי בגדים להחלפה כי אני יודע שבשלב מסוים ל היום יהיה לי קר או ירד עלי גשם. בארץ השפויים לא חייבים לתכנן כלום הכול מתוכנן כבר בשבילך על ידי מישהו אחר. בארץ הפלאות אתה חייב לתכנן הכול מראש ולצפות לנודע ללא נודע ולהבין ששום דבר מזה לא יקרה. לטעמי זה עדיף כי זה נותן לך משהו לעשות בבוקר. 

המפטי דמפטי שר שירים של לאונרד כהן. יש כאן חיבור מאוד גדול לזמרים מהסוג שלו. טום ווייטס נחשב כאן מיינסטרים. את דיויד בואי הם לא סובלים. רק מועדון אחד של זחלים אדומים עושה לו, אחת לירח מלא, מחווה מוסיקלית, אבל זה משהו פנימי, רק שלהם, ללא פרסום. אף אחד לא שופט אותם. לא שופטים פה, בארץ הפלאות. כאן מותר לך להיות מה שאתה רוצה להיות. בכל צורה ובכל צבע. הם מקבלים פה בני אדם בחום מסוים החום הזה משתנה ביחס לטמפרטורה של השמש. וזה כמובן תלוי אם יש שמש. כי כאשר מעונן והטמפרטורה משתנה אז יש משהו סגרירי ביחס של הם כלפי בני אדם. וכאשר קר אז הם פשוט אדישים אליך. אתה יכול להסתובב ואף אחד לא יתייחס אליך. אלא אם תעכב אותם בדרך אז הם יהיו מאוד לא נחמדים.  אנחנו יוצאים למועדון ה'חרדון'כבר קרוב לשנה. כל יום שבא מסוים שאינו נמצא בדרך קבע בלוח השנה אנחנו פה מה שאומר בפועל שאנחנו כמעט כל יום שם. אין הרבה מה לעשות כאן. ספרים כמעט אין. אבל אומנות המוזיקה תפסה מאוד חזק. מאז שגילו אותה בארץ הפלאות יש לה כבוד מאוד גדול. אבל אני שוב אציין הטעם כאן לא הולך לשום כיוון. משום מה, ועדיין לא הצלחתי לברר את הסיבה, יש איסור על העברת מוזיקה מארץ ה"שפויים" לארץ הפלאות. אז כמה חפרפרות בעלות אובססיה ללהקות כמו לד זפלין וגרייטפול דד החליטו לחפור מנהרות ומשם הם מבריחים מוזיקה. קבצים,כוננים קשיחים ושאר אמצעים מוברחים. בארץ הפלאות אין אינטרנט אלחוטי, היו נסיונות, אבל הם לא צלחו. משהו באוויר אמרו כמה צמחים חכמים מפריעים לכל קליטה שהיא.  הרבה מצטערים על כך אבל אני די שמח. בימים האחרונים עולם ה"שפויים" זולג יותר מהרגיל לארץ הפלאות וכן , זה מדאיג אותי.  

את המסע לארץ הפלאות התחלתי לפני שלוש שנים. זה לא היה מתוכנן. זה היה רגע ספונטני שבו ישבתי על חוף הים והבנתי באותו רגע שאני לא מאושר, ולא שבע רצון רק "אני".  אז עברתי לארץ הפלאות. מעט אנשים עוברים לארץ הפלאות. קוראים לנו ה"מהגרים".
למה עברנו? משום שהגדרות העולם השפוי הפכו להיות הגיוניים רק לאנשים שהחליטו  מראש להצטופף יחד. מה שאומר שרק אם אתה חלק מקבוצה עצומה של אנשים. לצורך העניין "תאגיד" אז יש הגיון שפוי בתשובה לשאלה "איך הדברים עובדים?" זו רק אשלייה, כמובן, לפחות לפי דעתי. כי בכל "תאגיד" כזה לאף אחד אין באמת מידע שלם של " איך הדברים עובדים?" הדבר היחיד שיש לו זה בטחון מסוים שמישהו אחר יודע ב"תאגיד" יודע איך הדברים עובדים. ומדוע יש לו את הביטחון הזה? בגלל שהדברים בצורה מופלאה באמת עובדים. לא משנה את מי יחליפו או יצרפו או ישנו - עדיין התאגיד עצמו יישאר זהה ויתנהל כאילו לא היה שינוי.  אין באמת מנהל או מוח מאחורי הדברים. ה"תאגיד" עצמו נע באמצעות אורגניזם  חי, כל אחד אחראי למשהו שמישהו אחר לא אחראי עליו, כיצד אדם יודע שהוא אחראי על כך? הוא לא יודע. הוא מניח ככה מכיוון שזה מה שהוא יודע בלאו הכי והיה מעוניין לעשות אותו עד סוף חייו בלי שיפריעו לו. הדבר קרוי בשפת העולם השפוי "רווחה" (היא כמעט לא נמצאת אבל עדיין מתייחסים אליה כעל נוכחת) . ניסיתי לחיות בתוך "תאגיד" אבל נכשלתי. אני "מטיל ספק". היום זה שם של זן.  פסיכואנאליסטים טוענים אומרים שזאת מחלה עצבית. שאחד מכול שמונים ושבעה אנשים יחלה בה. מחקרים חדשים טוענים שאמונה והטלת ספק הם מרכיבים שנמצאים במוח וניתן בעזרת התערבות כימית לטפל בזה. הייתה תקופה שממש הרגשתי שרודפים אחרי. בתאגיד שבו חייתי ועבדתי כל הזמן שאלתי למה? למה ככה.. ולמה זה... תמיד קראו לי לשיחה. האנשים הממונים על ביטחון התאגיד. אני שוב מזכיר אף אחד לא מינה אותם לזה, הם פשוט לקחו על עצמם את התפקיד. העיקרון  ב"תאגיד" עובד ככה - אתה עושה את מה שאתה יודע לעשות אלא אם כן מישהו אחר עושה את זה. אם מישהו אחר כבר עושה את זה כל שעליך  לעשות הוא למצוא משהו אחר לעשות. יש אנשים שתפקידם הוא לחפש משהו אחר לעשות. קוראים להם "סותמי החורים" כי הם ממלאים תפקידים קטנים שמתפנים פתאום בגלל סיבות של מחלה, מוות פתאומי או סתם לחץ לא ברור שנוצא באחת מפינות ה"תאגיד".
בשיחות הושיבו אותי על כיסא ופרצו במונולוג מוכן ומותאם מראש שעלי להפסיק לשאול שאלות שמערערות את יציבות ה"תאגיד". היו פעמיים ששלחו אותי לבדיקת אם אר איי לבדוק גלי מוח. אבל הם לא מצאו כלום. לבסוף האדם הממונה על להעיף אנשים מחוץ לתאגיד הופיע אצלי בדירה ואמר לי שאני מסולק. כך מצאתי את עצמי בחוץ. ללא מקום מגורים. אז לא נותרה לי ברירה הלכתי למקום היחיד שהרגשתי בו בטוח לקחתי את החפצים שלי וקפצתי לבור של אליס. 

התחיל לי כאב ראש. לא מסוג כאבי הראש שיש לרוב בני האדם. כאן זה כאב אחר. לצערי עוד לא התנסיתי מספיק כדי לתאר אותו במילים. יש הרבה דברים בארץ הפלאות שאני לא מצליח לתאר עדיין. כשאני מביט בהם אני מבין אותם. מבין את המשמעות וחוסר המשמעות, את ההגיון וחוסר ההיגיון. הבעיה מתחילה שעלי לתאר את במילים, בשפת בני האדם. קשה לי לתאר במילים דברים שאני חווה כאן. 

אין יום הולדת שמח" אמר הכובען. הוא לא נראה טוב. העיניים שלו היו אדומות מהרגיל ואצבעות ידו השמאלית נגנו על פסנתר בלתי נראה. "הנה קח, הבאתי לך את זה" הוא הגיש לי משהו שהיה נראה כמו בננה עטופה בעיתון. כשהסרתי את הסלוטייפ בעדינות ראיתי שאכן זו בננה עטופה בעיתון. "תודה" אמרתי. הוא חייך בקושי. אני מכיר את הכובען כר כמה זמן משהו לא טוב עובר עליו. הוא שונא שאני שואל אותו מה איתו. ובכלל הוא מעדיף לשתף כמה שפחות. "מה שחשוב זה המעשים שהיינו רוצים לעשות. הם יותר חשובים מהמעשים שאנחנו עושים. מה שאולי נעשה בעתיד מעיד על מי שהיינו רוצים להיות. מה שאנחנו עושים מעיד על מי שאנחנו באמת ועם זה אני לא מעוניין להתמודד." אמר לי לאחר ויכוח משמעותי שהיה לנו בעבר. עכשיו בהווה אני לא משוכנע שהוא יזכור שאמר את זה. אבל ייתכן שבעתיד הוא יגיד את זה שוב.