עומד בגשם ומסתכל על הרגליים שלי. הגשם יורד לסירוגין כבר שלושה שבועות. גשם חם. אני מסתתר מתחת לפטרייה גדולה. פעם, גר כאן הזחל, עכשיו המקום ריק. יש כאן שאריות של ימים שהיו, ימים גרועים יותר אבל רומנטיים יותר. לכאורה הכול היום טוב יותר ואם זאת אי אפשר שלא להרגיש מועקה. אנשים יותר שבעי רצון מהמצב, אבל מעטים הם המאושרים. וכן, זה תקף גם לכל היצורים של ארץ הפלאות. נותר לי לחכות עד שהגשם ייגמר, או לפחות ייחלש. כובען אמר שהוא יבוא עם מחסה אבל הוא נעלם לפני שעות ואני ויתרתי על לחכות לו. למרות שאני תקוע במקום ולא הולך לשום מקום, אני לא מחכה. כשיבוא וישאל אותי חיכית לי? אני אענה שלא. למה לצפות שמישהו יבוא כשאפשר לחשוב שהוא מת ואז להיות מופתע כשהוא חוזר מהמתים. חתול הצ'שר לימד אותי את השיעור הזה. תמיד לקבל את הרע מכול וכך תמיד אהיה מופתע לטובה. אז בינתיים אני בוכה על מותו של חברי הטוב הכובען, עד לרגע המיוחל שהוא יחזור. 

היתושים פה מחסלים אותי. הרגליים שלי נראות כמו שדה קרב. אני נלחם בהם בשיניים. הכובען אמר לי שכדאי לי להתרגל כי לא כדאי לי לעצבן את השד. 'איזה שד?' שאלתי.

'השד שמייצר יתושים. אה, נכון, לפעמים אני שוכח שאתה מ"השפויים".' 'אני לא מהשפויים.' צעקתי עליו. 'על איזה שד אתה מדבר?'

במדבר הכחול יש מערה שם גר שד לא גדול לא קטן וגם לא בטוח שד. אין לו ממש שם אז האחרון שראה אותו אמר שהוא מזכיר מעט שד. יום אחד חתול הצ'שר עבד עליו וכלא אותו שם. האמת בלי סיבה מיוחדת. סתם משעמום. השד הזה כעס מאוד, לא משנה כמה ניסה להבין לא הצליח למצוא סיבה למה חתול הצ'שר כלא אותו. וסתם שעמום לא התקבל כסיבה מספיק טובה. לאט לאט נוצרה לשד הזה אש בבטן, העשן  התחילה לצאת לו מהנחיריים. היתושים נולדים מהעשן הזה והשד שולח אותם למצוץ את דמם של כל האנשים. כששאלו אותו למה, אמר סתם משעמום.'

'אני חשבתי שיתושים נולדים במים.' אמרתי.

'סתם אמונה טפלה,' אמר לי הכובען. 'הסיפור עם השם יותר מעניין.'

'מה זאת אומרת מעניין? השאלה מה נכון.'

'זאת לא השאלה. השאלה המעניינת היא מה הכי מעניין, תמיד להאמין במה שמעניין לא במה שנכון. וחוץ מזה יתוש שנולד במים, נו, באמת, איך הוא לא נחנק.'

לא התווכחתי. מה שלפתע סקרן אותי הייתה מחשבה אחרת לגמרי. 'תגיד, שאלתי, בן כמה צ'ש?' (צ'ש זה השם של חתול הצ'שר) הכובען הסתכל עלי במבט ריק.

'הוא בן כמה שאתה צריך שהוא יהיה.'

גם עם זה לא התווכחתי. בכלל להתווכח עם הכובען זה כמו להתווכח עם... הכובען. 

אני גר במלון הדולפין. כן, אותו מלון מהסיפור של הרוקי מורקמי. לא, זה לא בסאפורו. מורקמי הוא אחד המגשרים פה בארץ הפלאות. הוא אחד הראשונים שעבר לכאן ובכך נטע אומץ בהרבה אחרים שפחדו. הוא טוען שיותר נעים לרוץ כאן. אני מקווה לפגוש אותו באחד הימים. בארץ הפלאות מאוד מכבדים אותו. אני חושב שהיו נותנים לו להיות ראש ממשלה לו מישהו היה צריך למשול כאן לפי הקריטריונים של ארץ ה"שפויים". מצד שני אני משוכנע שמורקמי היה מסרב להצעה.
מלון הדולפין נבנה לפי תיאורו של מורקמי בספר. אף אחד לא טרח לבדוק אם קיים כזה מלון במציאות. אה, חשוב לציין הם בנו את הגרסה הראשונה של המלון, זה מהספר עם הכבשה לא מהספר השני. יש לי חדר קטן שם ושילמתי מראש לשנה. למזלי, למרות חוסר יכולתי להסתדר בעולם השפויים נפשית, הצלחתי להיות חכם ולחסוך מספיק כסף כדי לחיות. יש לי חדר קטן ומרווח. מיטה, שולחן כתיבה, מעטפות, מנורה, צמח קיר מטפס שאחראי על ניקיון החלונות ועל סידור המיטה. הוא מתעורר כשאני לא שם כדי לעשות את המטלות שלו. הוא ניזון מחוסר סדר. התנועה להחזיר את הכל לקדמותו היא סיבת קיומו. הצמח הזה מאוד נפוץ פה. מישהו פעם ניסה לשווק אותו בארץ השפויים אבל המעבר בבור הרג אותם. חוסר הכלכליות בצמחים מתים הוביל את המשווקים לרדת מהרעיון. לגבי מזג האוויר בארץ הפלאות - הוא משתנה ביחס למקום ולרגשות. כך שהכול ניתן לשליטה. מזג האוויר פה לא מורגש בחוץ אלא בפנים. מתייחסים לטמפרטורה כאל אחד החושים.   חוש הטמפרטורה. לפי זה מחליטים מה ללבוש. לצורך העניין אם מצב הרוח שלי לא משהו ויש לי צורך לריב עם מישהו אני לוקח איתי בגדים להחלפה כי אני יודע שבשלב מסוים ל היום יהיה לי קר או ירד עלי גשם. בארץ השפויים לא חייבים לתכנן כלום הכול מתוכנן כבר בשבילך על ידי מישהו אחר. בארץ הפלאות אתה חייב לתכנן הכול מראש ולצפות לנודע ללא נודע ולהבין ששום דבר מזה לא יקרה. לטעמי זה עדיף כי זה נותן לך משהו לעשות בבוקר.