עומד בגשם ומסתכל על הרגליים שלי. הגשם יורד לסירוגין כבר שלושה שבועות. גשם חם. אני מסתתר מתחת לפטרייה גדולה. פעם, גר כאן הזחל, עכשיו המקום ריק. יש כאן שאריות של ימים שהיו, ימים גרועים יותר אבל רומנטיים יותר. לכאורה הכול היום טוב יותר ואם זאת אי אפשר שלא להרגיש מועקה. אנשים יותר שבעי רצון מהמצב, אבל מעטים הם המאושרים. וכן, זה תקף גם לכל היצורים של ארץ הפלאות. נותר לי לחכות עד שהגשם ייגמר, או לפחות ייחלש. כובען אמר שהוא יבוא עם מחסה אבל הוא נעלם לפני שעות ואני ויתרתי על לחכות לו. למרות שאני תקוע במקום ולא הולך לשום מקום, אני לא מחכה. כשיבוא וישאל אותי חיכית לי? אני אענה שלא. למה לצפות שמישהו יבוא כשאפשר לחשוב שהוא מת ואז להיות מופתע כשהוא חוזר מהמתים. חתול הצ'שר לימד אותי את השיעור הזה. תמיד לקבל את הרע מכול וכך תמיד אהיה מופתע לטובה. אז בינתיים אני בוכה על מותו של חברי הטוב הכובען, עד לרגע המיוחל שהוא יחזור.