היתושים פה מחסלים אותי. הרגליים שלי נראות כמו שדה קרב. אני נלחם בהם בשיניים. הכובען אמר לי שכדאי לי להתרגל כי לא כדאי לי לעצבן את השד. 'איזה שד?' שאלתי.

'השד שמייצר יתושים. אה, נכון, לפעמים אני שוכח שאתה מ"השפויים".' 'אני לא מהשפויים.' צעקתי עליו. 'על איזה שד אתה מדבר?'

במדבר הכחול יש מערה שם גר שד לא גדול לא קטן וגם לא בטוח שד. אין לו ממש שם אז האחרון שראה אותו אמר שהוא מזכיר מעט שד. יום אחד חתול הצ'שר עבד עליו וכלא אותו שם. האמת בלי סיבה מיוחדת. סתם משעמום. השד הזה כעס מאוד, לא משנה כמה ניסה להבין לא הצליח למצוא סיבה למה חתול הצ'שר כלא אותו. וסתם שעמום לא התקבל כסיבה מספיק טובה. לאט לאט נוצרה לשד הזה אש בבטן, העשן  התחילה לצאת לו מהנחיריים. היתושים נולדים מהעשן הזה והשד שולח אותם למצוץ את דמם של כל האנשים. כששאלו אותו למה, אמר סתם משעמום.'

'אני חשבתי שיתושים נולדים במים.' אמרתי.

'סתם אמונה טפלה,' אמר לי הכובען. 'הסיפור עם השם יותר מעניין.'

'מה זאת אומרת מעניין? השאלה מה נכון.'

'זאת לא השאלה. השאלה המעניינת היא מה הכי מעניין, תמיד להאמין במה שמעניין לא במה שנכון. וחוץ מזה יתוש שנולד במים, נו, באמת, איך הוא לא נחנק.'

לא התווכחתי. מה שלפתע סקרן אותי הייתה מחשבה אחרת לגמרי. 'תגיד, שאלתי, בן כמה צ'ש?' (צ'ש זה השם של חתול הצ'שר) הכובען הסתכל עלי במבט ריק.

'הוא בן כמה שאתה צריך שהוא יהיה.'

גם עם זה לא התווכחתי. בכלל להתווכח עם הכובען זה כמו להתווכח עם... הכובען.