המפטי דמפטי שר שירים של לאונרד כהן. יש כאן חיבור מאוד גדול לזמרים מהסוג שלו. טום ווייטס נחשב כאן מיינסטרים. את דיויד בואי הם לא סובלים. רק מועדון אחד של זחלים אדומים עושה לו, אחת לירח מלא, מחווה מוסיקלית, אבל זה משהו פנימי, רק שלהם, ללא פרסום. אף אחד לא שופט אותם. לא שופטים פה, בארץ הפלאות. כאן מותר לך להיות מה שאתה רוצה להיות. בכל צורה ובכל צבע. הם מקבלים פה בני אדם בחום מסוים החום הזה משתנה ביחס לטמפרטורה של השמש. וזה כמובן תלוי אם יש שמש. כי כאשר מעונן והטמפרטורה משתנה אז יש משהו סגרירי ביחס של הם כלפי בני אדם. וכאשר קר אז הם פשוט אדישים אליך. אתה יכול להסתובב ואף אחד לא יתייחס אליך. אלא אם תעכב אותם בדרך אז הם יהיו מאוד לא נחמדים.  אנחנו יוצאים למועדון ה'חרדון'כבר קרוב לשנה. כל יום שבא מסוים שאינו נמצא בדרך קבע בלוח השנה אנחנו פה מה שאומר בפועל שאנחנו כמעט כל יום שם. אין הרבה מה לעשות כאן. ספרים כמעט אין. אבל אומנות המוזיקה תפסה מאוד חזק. מאז שגילו אותה בארץ הפלאות יש לה כבוד מאוד גדול. אבל אני שוב אציין הטעם כאן לא הולך לשום כיוון. משום מה, ועדיין לא הצלחתי לברר את הסיבה, יש איסור על העברת מוזיקה מארץ ה"שפויים" לארץ הפלאות. אז כמה חפרפרות בעלות אובססיה ללהקות כמו לד זפלין וגרייטפול דד החליטו לחפור מנהרות ומשם הם מבריחים מוזיקה. קבצים,כוננים קשיחים ושאר אמצעים מוברחים. בארץ הפלאות אין אינטרנט אלחוטי, היו נסיונות, אבל הם לא צלחו. משהו באוויר אמרו כמה צמחים חכמים מפריעים לכל קליטה שהיא.  הרבה מצטערים על כך אבל אני די שמח. בימים האחרונים עולם ה"שפויים" זולג יותר מהרגיל לארץ הפלאות וכן , זה מדאיג אותי.  

את המסע לארץ הפלאות התחלתי לפני שלוש שנים. זה לא היה מתוכנן. זה היה רגע ספונטני שבו ישבתי על חוף הים והבנתי באותו רגע שאני לא מאושר, ולא שבע רצון רק "אני".  אז עברתי לארץ הפלאות. מעט אנשים עוברים לארץ הפלאות. קוראים לנו ה"מהגרים".
למה עברנו? משום שהגדרות העולם השפוי הפכו להיות הגיוניים רק לאנשים שהחליטו  מראש להצטופף יחד. מה שאומר שרק אם אתה חלק מקבוצה עצומה של אנשים. לצורך העניין "תאגיד" אז יש הגיון שפוי בתשובה לשאלה "איך הדברים עובדים?" זו רק אשלייה, כמובן, לפחות לפי דעתי. כי בכל "תאגיד" כזה לאף אחד אין באמת מידע שלם של " איך הדברים עובדים?" הדבר היחיד שיש לו זה בטחון מסוים שמישהו אחר יודע ב"תאגיד" יודע איך הדברים עובדים. ומדוע יש לו את הביטחון הזה? בגלל שהדברים בצורה מופלאה באמת עובדים. לא משנה את מי יחליפו או יצרפו או ישנו - עדיין התאגיד עצמו יישאר זהה ויתנהל כאילו לא היה שינוי.  אין באמת מנהל או מוח מאחורי הדברים. ה"תאגיד" עצמו נע באמצעות אורגניזם  חי, כל אחד אחראי למשהו שמישהו אחר לא אחראי עליו, כיצד אדם יודע שהוא אחראי על כך? הוא לא יודע. הוא מניח ככה מכיוון שזה מה שהוא יודע בלאו הכי והיה מעוניין לעשות אותו עד סוף חייו בלי שיפריעו לו. הדבר קרוי בשפת העולם השפוי "רווחה" (היא כמעט לא נמצאת אבל עדיין מתייחסים אליה כעל נוכחת) . ניסיתי לחיות בתוך "תאגיד" אבל נכשלתי. אני "מטיל ספק". היום זה שם של זן.  פסיכואנאליסטים טוענים אומרים שזאת מחלה עצבית. שאחד מכול שמונים ושבעה אנשים יחלה בה. מחקרים חדשים טוענים שאמונה והטלת ספק הם מרכיבים שנמצאים במוח וניתן בעזרת התערבות כימית לטפל בזה. הייתה תקופה שממש הרגשתי שרודפים אחרי. בתאגיד שבו חייתי ועבדתי כל הזמן שאלתי למה? למה ככה.. ולמה זה... תמיד קראו לי לשיחה. האנשים הממונים על ביטחון התאגיד. אני שוב מזכיר אף אחד לא מינה אותם לזה, הם פשוט לקחו על עצמם את התפקיד. העיקרון  ב"תאגיד" עובד ככה - אתה עושה את מה שאתה יודע לעשות אלא אם כן מישהו אחר עושה את זה. אם מישהו אחר כבר עושה את זה כל שעליך  לעשות הוא למצוא משהו אחר לעשות. יש אנשים שתפקידם הוא לחפש משהו אחר לעשות. קוראים להם "סותמי החורים" כי הם ממלאים תפקידים קטנים שמתפנים פתאום בגלל סיבות של מחלה, מוות פתאומי או סתם לחץ לא ברור שנוצא באחת מפינות ה"תאגיד".
בשיחות הושיבו אותי על כיסא ופרצו במונולוג מוכן ומותאם מראש שעלי להפסיק לשאול שאלות שמערערות את יציבות ה"תאגיד". היו פעמיים ששלחו אותי לבדיקת אם אר איי לבדוק גלי מוח. אבל הם לא מצאו כלום. לבסוף האדם הממונה על להעיף אנשים מחוץ לתאגיד הופיע אצלי בדירה ואמר לי שאני מסולק. כך מצאתי את עצמי בחוץ. ללא מקום מגורים. אז לא נותרה לי ברירה הלכתי למקום היחיד שהרגשתי בו בטוח לקחתי את החפצים שלי וקפצתי לבור של אליס. 

התחיל לי כאב ראש. לא מסוג כאבי הראש שיש לרוב בני האדם. כאן זה כאב אחר. לצערי עוד לא התנסיתי מספיק כדי לתאר אותו במילים. יש הרבה דברים בארץ הפלאות שאני לא מצליח לתאר עדיין. כשאני מביט בהם אני מבין אותם. מבין את המשמעות וחוסר המשמעות, את ההגיון וחוסר ההיגיון. הבעיה מתחילה שעלי לתאר את במילים, בשפת בני האדם. קשה לי לתאר במילים דברים שאני חווה כאן. 

אין יום הולדת שמח" אמר הכובען. הוא לא נראה טוב. העיניים שלו היו אדומות מהרגיל ואצבעות ידו השמאלית נגנו על פסנתר בלתי נראה. "הנה קח, הבאתי לך את זה" הוא הגיש לי משהו שהיה נראה כמו בננה עטופה בעיתון. כשהסרתי את הסלוטייפ בעדינות ראיתי שאכן זו בננה עטופה בעיתון. "תודה" אמרתי. הוא חייך בקושי. אני מכיר את הכובען כר כמה זמן משהו לא טוב עובר עליו. הוא שונא שאני שואל אותו מה איתו. ובכלל הוא מעדיף לשתף כמה שפחות. "מה שחשוב זה המעשים שהיינו רוצים לעשות. הם יותר חשובים מהמעשים שאנחנו עושים. מה שאולי נעשה בעתיד מעיד על מי שהיינו רוצים להיות. מה שאנחנו עושים מעיד על מי שאנחנו באמת ועם זה אני לא מעוניין להתמודד." אמר לי לאחר ויכוח משמעותי שהיה לנו בעבר. עכשיו בהווה אני לא משוכנע שהוא יזכור שאמר את זה. אבל ייתכן שבעתיד הוא יגיד את זה שוב.